אם יש משהו שמאחד נערת גבעות ממעלה רחבעם עם אנרכיסטית נגד הגדר מתל אביב, זה הלוק המוזנח וסלידה מסכיני גילוח. נדמה כי כל האקטיביסטיות באשר הן נפגשו יום אחד והחליטו על הדברים הבאים:
–סכיני גילוח מייצגים את השיעבוד הנשי למין הגברי ולכן אין להשתמש בהם;
–אין הצדקה ללכת למספרה, אלא אם כן זה כדי לעשות תספורת בעלת חמישה אורכים שונים הממחישה כמה לא אכפת לי מאיך שהשיער שלי נראה;
–תכשיטים הם דבר בזוי, אלא אם כן הם מסמלים את המחאה שלי (מגן דוד/ סמל של אנרכיה/ סמל השלום).
כך הגענו למצב בו קשה להבחין בין פעילה בסולידריות שיח ג'ראח עם פעילה בתנועת אם תרצו.
לפעמים אני מדמיינת שאני אוחזת בכאפיה של זאת או במטפחת של ההיא, ומטיחה בה:
תגידי, את לא מבינה שאת לא צריכה למחוק מעליך כל סממן נשי כדי להוכיח שאת רצינית? אני מבינה את הסלידה שלך ממרוטות הגבות, מוחלקות השיער ומנותחות השדיים מהסדרה "הרווק", אבל למה את צריכה בגלל זה לשאוב השראה אופנתית דווקא מהגרדרובה של חלוצות דגניה והגבה של בנץ מרחוב סומסום?
במאהל הבורגני יחסית של שדרות נורדאו לא ציפיתי למצוא אקטיביסטיות העונות על התיאור הנ"ל, ולכן החלטתי לצאת ל'שטח' כדי לבדוק את העניין מקרוב, כלומר ללכת לשדרות רוטשילד. ניסיתי למצוא בחורה שנראית אקטיביסטית, אבל לא הצלחתי. אפילו החבר'ה בדוכן הרדיקלי ובדוכן הסוציאליסטי נראו רגילים למדיי, מקסימום קצת עיפרון שחור בעיניים או פירסינג צנוע בגבה. בלית ברירה, דיברתי עם הבחורה היחידה שהייתה באוהל המטה וממנהיגות המחאה. היא סיפרה לי שזמן חיים של בחורה ממוצעת במחאה ללא מקלחת זה בין יום ליום וחצי, כשמקלחת צרפתית בשירותים של הבימה זה לא נחשב. לעומת זאת, מסתבר שהבחורים שם לא התקלחו כבר שבוע, מקסימום החליפו חולצה.
סקרן אותי לדעת איך בחורה נורמלית למראה בוחרת לישון בתוך אוהל בחום ובלחות הבלתי נסבלים האלה, כשאפילו הכלב שלי יצא נגדי להפגנה כשניסיתי להוציא אותו לטיול. תהיתי מה יקרה אם אבוא לשדרות רוטשילד עוד חודש – האם מנהיגות המחאה יאמצו את לוק ה'אול נטוראל', וייראו כמו פרידה קאלו שהדביקו עליה את השפם של עמיר פרץ?
הבחורה מאוהל המטה הסתכלה עליי כמו שמסתכלים על חתול לא חכם במיוחד. נראה לך?? היא שאלה אותי. אני רוצה שהמאבק שלנו יצליח! אחרי העבודה אני הולכת הביתה, מתקלחת, ובאה לפה.
ואז הבנתי: האקטיביסטית של ימינו מוכנה להקריב את 'אופנת האקטיביזם' שלה לטובת הצלחת המאבק בציבור. אולי יש בזה משהו – הרבה יותר נעים לעמוד ליד בחורה שמניפה שלט שעליו כתוב "נשים זועמות יוצאות לרחובות" כשאין after-smell. עדיין לא ברור אם האקטיביסטית המקולחת היא תופעה תל אביבית בלבד או שגם החברות שלה בכפר סבא ובאר שבע מקדישות לכך זמן, אבל מה שברור זה שזה פמיניזם אמיתי – אולי לא רדיקלי, אבל הרבה יותר סוציאלי. או כמו שהמהפכנית המפורסמת אמה גולדמן אמרה, "אם אני לא יכולה לרקוד לזה, זאת לא המהפכה שלי." וברוח זו, חברתי דפנה ואני החלטנו להקים מאהל חדש – הפעם, בכיכר המדינה. כולכם מוזמנים!
תושבת חוזרת מארצות הברית בבלוג קליל על נושאים רצינים. אנליסטית במכון ראות לחשיבה אסטרטגית. גרה בתל אביב ומתגעגעת לעזים בקיבוץ. גם לתת עצות ומודיעין בנוגע לעבודה או לימודים בארה"ב התרגלתי, אז תרגישו חופשי.
כתבה מפגרת… אין יותר טפל ממה שהכתבה הזאת מתעסקת בו
כנראה שאת/אתה לא מכירה מספיק בנות צפונבוניות שלא מבינות שהמחאה הזאת היא גם שלהן..
מה לעשות שמוצאנו מהקוף ולא מהצלופח, אז לרובנו יש שיעור ברמה זו או אחרת. רק בגלל שנשים שבוחרות לגדל עוברות דיכוי חברתי ושלילה של נשיותן אין זה אומר שעלינו לשתף פעולה ולהגדירן כ"מוזנחות".
אני אישית די נרתעת מרמות שיעור מסוימות, ואנשים ששבוע יושבים באוהל מיוזע בלי מקלחת הם דוחים ברמות, בלי קשר למגדר.
מה שכן, סחטיין על הציטוט(הלא מדויק יש לציין) של גולדמן, אחד האהובים עלי!
מחאת אוהלים ביולי-אוגוסט היא לא בדיוק הרעיון הכי מבריק שהגה המוח היהודי.
ואני לא מופתעת שהבחורים לא התקלחו שבוע – הם בטח כבר לא מסוגלים להריח את עצמם.