פוסט מצחיק-עצוב: על הכלב הישראלי*

מה לא בסדר עם התמונה?
אתה הולך ברחוב, ורואה כלב קשור ברצועה לבעליו. הכלב מכשכש אליך בזנבו. אתה מתכופף כדי ללטף את הכלב.

תשובה:
תלוי במקום העלילה. בישראל, זה בסדר גמור ללטף ראשים של כלבים בספונטניות. בערים כמו שיקאגו או ניו יורק, זה לא. לפני כשבע שנים, קרה לי מקרה מצער במהלך ניסיון ללטף את ראשו של כלב אמריקאי באחד מרחובות שיקאגו. במחצית הדרך לראש הכלב, משכה בעלי הכלב אליה בחוזקה את הרצועה והסתכלה עליי במבט מלא תוכחה ומשטמה, משל שלחתי את ידי לעבר איבריה האינטימים, ועוד במקום ציבורי. בהתחלה חשבתי שאיתרע מזלי ונפלתי על אישה משוגעת, ואז הבנתי שעם בעלים של כלבים אמריקאים, עדיף לא להסתבך. לשאול בנימוס ואם אפשר, להגיש בקשה מנומקת בכתב המסבירה את מניעי הליטוף.

מנגד, בישראל הכלב נתפס כשייך לרשות הרבים. גם השאלה "אפשר ללטף?" בדרך כלל נובעת מדאגת המלטף לבטחונו האישי, המעוניין לוודא כי המלוטף לא יתלוש לו את אצבעותיו. זאת בניגוד למלטפים פוטנציאלים בארצות הברית, אשר למעשה שואלים "האם אפשר לגעת ברכוש הפרטי שלך?"

אפילו ספרים אהובים כמו לאסי חוזרת הביתה של אריק נייט, עוסקים בסופו של דבר בסיפור פרטי – הכלבה נשלחת מהבית ובסופו של דבר מצליחה לחזור אליו. גם בסרטים פופולארים מהעת האחרונה כמו "קוראים לי בטהובן", הדרמה סביב הכלב מתרחשת בתוך כתלי הבית.

בישראל לעומת זאת, הכלב הוא חיה קולקטיבית. בין אם אתה אוהב כלבים ובין אם לא, בין אם גידלת כלב ובין אם לא – כולנו מכירים אותם – את הכלבים המפורסמים.

כולנו התוודענו בגיל צעיר לפלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו של לאה גולדברג, אשר היה מגויס בשירות הסוציאליזם וההתיישבות העובדת. עוד כלבלב מגויס, הפעם בשירות השפה העברית, הוא "כבל" – כלבו של הילד העברי הראשון מהספר הבכור לבית אב"י של דבורה עומר.

ויש גם כלבה עובדת צה"ל, ורמטכ"ל שכתב עליה ספרי ילדים, בהם סופרו מעלליה של- עזית הכלבה הצנחנית, אשר הפכה למיתוס לאומי.

עוד מיתוס לאומי הוא דובי דוברמן, אשר היה מגוייס בשירות משרד התחבורה והבטיחות בדרכים. אני לא מצליחה לחשוב על ילד שגדל בשנות השמונים ולא מכיר את שיר הפתיחה של התכנית.

נכון: יש היטענו כי 'גיוס הכלב' בחברה הישראלית נובע מתרבות המקדשת את מוסדות הצבא והמדינה, המשחקים תפקיד מרכזי מדיי בחיי הפרט; אולם אותי הדבר לא מטריד. כי כשאני יושבת ומלטפת את ראשה של כלבתי האהובה והחולה צופי, אשר ליוותה אותי במשך שבע עשרה השנים האחרונות, ליבי מחשב להישבר; אבל באותו זמן אני גם יודעת שאני לא לבד.

כי את צופי הכלבה האזרחית יש חברות שזוכרות עוד ממסיבת בת המצווה, וצופי הכלבה האזרחית ישבה איתנו בכיכר רבין כששרנו שירים לאחר הרצח וידעה להיות בשקט, ושחתה בכינרת הרבה יותר מהר ממני, ושנים אחר כך רצה יחד איתי כל עוד נפשה בה לאחר שנשמע הפיצוץ בקניון ערים בפיגוע שהתרחש במהלך האינתיפאדה השניה, ולהבדיל שמרה עליי ממרחק בטוח כשהכנסתי את הראש למים באילת כדי להתבונן בדגים ובאלמוגים. צופי היא לא רק שלי, היא גם של הרבה אנשים ומקומות בישראל; ובשעה כואבת זו, אין לי אלא להתנחם בכך.

* מתוך פינתי בתכנית הרדיו תושב חוזר עם דורון נשר, אשר שודרה בגלי צה"ל ב – 14.05.2011.